הג'ימונאים



זיו תדהר ל"ידיעות אחרונות"

מאי 2002

 

את קרן בן-חמו (29) מדימונה חלקכם כבר מכיר. היא מככבת בסדרה "הדימונאים" שמשודרת בעצם ימים אלה בערוץ 2.

היא נולדה צמחה ועכשיו גם מגדלת זוג תאומים בעיר.

באחד מפרקי הסדרה  מתוודים היא ובעלה על החלטתם לעזוב  את דימונה. "למה שהילדים שלי יצטרכו להתמודד בצבא עם הדבר הזה של להגיד אנחנו מדימונה".

 האמירה הזו מצליחה לעורר אצלי שדים רדומים. גם אני נולדתי וגדלתי בדימונה. מבחינתי סיבה מוצדקת למדי לנהל במשך שנים פנקס פתוח עם הורי. השם  "דימונה"  נשמע לי פתאום זר ומנוכר. שלא לדבר על קרייני החדשות שעדיין מתעקשים לכנות אותה דימונה במלרע. בשבילי היא הייתה ותישאר ג'ימונה במבטא מרוקאי כבד. מין שם חיבה מתוק ועתיר זכויות.

הורי לא הגיעו לשם על גב משאית הישר מבטן אונייה שבאה ממרוקו.  הם באו  אל "סוף העולם" בהכרה מלאה ובדעה צלולה בעקבות קריאתו של בן-גוריון להפריח את השממה. השנה הייתה 1964 . דימונה הייתה אז חור שנראה רחוק מאוד  מהקיבוץ שגדל בו אבא ומן הרחוב הצפון תל-אביבי שבו התגוררה אימא בילדותה. כן יש דבר כזה. אני אשכנזי שנולד בדימונה.

ל"הפרחת השממה" עפ"י משנתו של בן-גוריון הייתה לפני ארבעה עשורים משמעות מעשית. ממשלות ישראל  יצרו אלפי מקומות עבודה חדשים בקריה למחקר גרעיני, מפעלי-ים- המלח והפוספטים. עבור צברים צעירים שביקשו להתחיל את חייהם בכבוד, זו הייתה הזדמנות נדירה. לא רק השתלבות בעבודה מרתקת בשכר הוגן  , גם דירות חדשות  במחירים מצחיקים, חינוך חינם, הקלות במיסים ועוזרות-בית במחיר מגוחך לשעה.

האמת על כן רומאנטית פחות ממה שלימים ייכתב בדפי  ההיסטוריה. רק קומץ זעיר מהיורדים דרומה היו ציוניים. היתר, ציוניים בעירבון  מוגבל מאוד.  

רבים מאלה שהתפתו לעזוב מאחור משפחה וחברי ילדות, גדלו וצמחו במה שיש המכנים "מחוזותיה היפים" של ארץ-ישראל. פליטי קיבוצים, מושבים ושכונות מבוססות במרכז. אשכנזים? בפירוש לא בהכרח.

הם ארזו מזוודות ובאו למדבר בלי לעקם פרצוף ברוח "המגיע לי". רובם המכריע שמר על תקווה גדולה בלב שמדובר רק בסידור זמני לכמה שנים עד שהמצב הכלכלי יאפשר לשוב אל המרכז. תמצאו בהם מורים ואנשי חינוך, מהנדסים צעירים בראשית דרכם או רופאים שזה עתה סיימו את לימודיהם.

אלא שהכוונות הטובות נפגשו מיד במציאות הנושכת. המפגש עם העולים החדשים ונופי המדבר היה בהחלט הלם תרבותי. למי ששכח לא היו אז מצלמות טלוויזיה פולשניות שיביאו את מראות הדלות לפתח הסלונים בצפון ת"א.

חלק באמת לא שרדו  את המציאות החדשה ,  וחזרו אל המרכז כלעומת שבאו. כזה הוא הנגב. יפה ושותק אבל גם אכזר. המפונקים מקרב "המהגרים" מצאו את עצמם לכודים בין דממת המדבר וכביש חד מסלולי שהדרך לת"א אורכת בו במקרה הטוב שלוש שעות - כל מה שבדרך הוא רק פאטה מורגנה.

בין אלה שהתעקשו בכל זאת להשאר היו גם הוריי.

עם הזמן גילו שהשד בעצם לא כל-כך נורא. הם ודומיהם שלא הכירו בעיירה החדשה נפש חיה מצאו אט אט מין את מינו והתקבצו בחבורות סגורות , כנראה מתוך תחושה של שותפות גורל.

החיים היו מאוד צנועים כמעט סגפניים, אבל חיי החברה תססו. הרבה שירי ארץ ישראל במסיבות יום העצמאות, מתובלים בהומור מקברי על סימונה מג'ימונה. לא בדיוק הווי מקומי אותנטי אם להשתמש בלשון זהירה. הרווקים והרווקות מקרב המהגרים החדשים חיכו בקוצר רוח למסיבות הסילווסטר והאור במגורי המורות החיילות דלק דרך קבע עד שעות מאוחרות. בנסיבות הללו הפכתי גם אני  בעל כורחי למפריח שממה וכמוני עוד רבים אחרים שכמה מהם תכירו עוד מעט.

עם הזמן ראו המהגרים החדשים כי טוב. הפיצוי על תנאי המחייה, המרחק מהמרכז ואובדן חברי הילדות,  היה תחושה חזקה של יצירה ועשיה. בימים שלפני איתמר א' ב' וז'  נדד הכסף הגדול דרומה. ממשלות ישראל הזרימו מליונים והעיר צמחה בצעדי ענק. חבר הביא חבר ולצד אלה "שהסתדרו" ונדדו בחזרה צפונה, המשיכו להצטרף לשורות מפריחי המדבר  עוד ועוד בנים ובנות טובים ארץ ישראל. כך צמחו להן באר שבע ערד וכמובן דימונה.

הפיתוי הגדול היה תמיד תנאים כלכליים מפליגים ונדיבים שכמותם לא היה בשום מקום אחר במרכז. ליתר דיוק ,בעיקר תנאים כלכליים ,אבל לא רק. אפשר היה למצוא בסיפור הזה גם סממנים מובהקים של מרד נעורים. בשנות ה- 60  קראו הסטודנטים בעולם לחופש ,שלום ואהבה . המהגרים שבאו ממעוזי השמרנות החונקת שפשטה אז בישראל, גילו מהר מאוד את טעמו הטוב של החופש במדבר. הוא היה רחוק מספיק מנידנודיהם המציקים של ההורים. גם הדאגניים והפולניים שבהם התקשו לעשות את המרחק. ההליכה לנגב הייתה הזדמנות בלתי חוזרת להשאיר הרחק מאחור נישואים שעלו על שרטון , עסקים כושלים או עבר מפוקפק בנסיון לפתוח דף חדש. החופש מהמרוץ המסחרר של הערים, איפשר כר נרחב לביטוי אישי. ולפעמים היה זה סתם חופש מגינוני אופנה בורגניים ומעייפים שקצו בהם פליטי הערים הגדולות. ברחובה הראשי של דימונה  מופעי ראווה לא עשו רושם על אף אחד. כשבת"א יצאו בערב במיטב המחלצות ,לקולנוע המקומי בדימונה הלכו אז כמו בקיבוץ, בג'ינס קצרים וסנדלים.

 

         

בראשית שנות השבעים בחלוף עשור, דימונה הוכרזה בפי כל סיפור הצלחה . היא הייתה המובילה שבעירות הפיתוח. קצב הגידול היה מסחרר .כולם צפו לה עתיד מזהיר . אצל "המהגרים" השתנו הטונים בהתאם. מחשבות ישנות על רגע העזיבה המיוחל וחזרה למרכז, התחלפו בכוונות להשתקעות קבע.

המציאות לא הייתה אמנם אידילית.  אלה היו  בפרוש חיי תלישות  די הזויים. בתוך הבית פנימה המשיכו לנהוג הדימונאים החדשים- ישנים שלא כמקובל אז בבתי העולים. כשאצלם בבית שמעו חווה אלברשטיין אצל השכנים התנגנו שירים במזרחית. אין מקום להתייפיפות היחסים עם אוכלוסית העולים היו גם טעונים . ועם זאת לצד השונות היו סימנים יפים של השפעות גומלין. חיה עוזרת הבית המרוקאית של ימי ילדותי,  עשתה שידרוג מהיר ביותר והפכה למלכת המטבח הביתי, בעוד אמי שבה לרכון מעל דלי הספונג'ה. אורחים מהמרכז שבאו לבקר התקבלו בביתנו  בכבוד מלכים עפ"י מיטב  המסורת של יהודי צפון אפריקה והתכבדו במטעמים  שהשכנות מעולם לא הפסיקו  להרעיף.

 המהגרים וילדיהם שחלקם כבר נולדו במדבר, גילו מעורבות ותפסו מהר מאוד עמדות מפתח בחיי הקהילה. תרומתם לשגשוגה של העיר  הייתה אדירה. הם שעמדו מאחורי מערכת החינוך שהייתה פעם מפוארת באמת. מכל קצות הארץ באו לחזות בפלא. הם שהקימו ,הפעילו וניהלו כנגד כל הסיכויים את המתנ"ס, הספריה העירונית או הקונסרבטוריון המקומי. רשימה חלקית. במשך קרוב לשני עשורים הם היו תקוותה הגדולה של העיר. שכבה חזקה משכילה ומבוססת שמשכה אחריה את הייתר. אם תרצו, וסליחה על המילה, אינטגרציה במיטבה. 

ימי הזוהר גוועו לבלי שוב בחלוף עוד עשור.  "המהפך" של 77' סימן  את תחילת הקץ. היה ברור שמכאן ואילך הנגב לא נמצא יותר בסדר העדיפויות הלאומי. הגסיסה הייתה איטית וכואבת.  מבחירות לבחירות תחושת התסכול רק התעצמה. הראשונים לעזוב היו כמובן מהגרי שנות השישים. חבריהם לדרך של הוריי נפוצו לכל עבר. מי שלא הצליח להינתק ממקום עבודתו הרחיק לאחת השכונות המבוססות של באר-שבע. אחרים ששפר מזלם חזרו למחוזות ילדותם. את רב פליטי אותן השנים, תמצאו היום ברעננה- כפר-סבא ושכנותיה. עד סוף שנות השמונים כמעט לא נותר שריד מהגרעין הקשה שרשם פרק חשוב בהסטוריה המקומית.

גם הוריי עזבו לבסוף את העיר. הם נטשו אחרי כמעט שלושה עשורים לאחר שנשבר החלום.  הם הותירו לא מעט געגועים. אני שבגרתי לשנות המשבר הגדול מאז שנות ה 80  , כבר לא.

את סיפור "מהגרי שנות ה - 60 " אף אחד מאז לא כתב.

בכל פעם שדימונה עלתה לכותרות חזרה התקשורת לדוש שוב ושוב בסוגיית הקיפוח הבלתי נגמרת של אוכלוסיית העולים. את סיפור המקום דואגת העיתונות להביא תמיד מפי נציגיו הנאמנים ביותר של הסטראוטיפ.      

מי שהספיק לצפות בשני הפרקים הראשונים של "הדימונאים" לא יתקשה לזהות את המשכה של הנטיה הזו. בסדרה אין שחקנים. הדמויות שמביאות את עצמן הן בדיוק מסוג אלו שהיינו מצפים לפגוש, ואין זה משנה אם הפעם מדובר דווקא בבני הדור השני.

הוספת תגובה:



 
 

המלצות של זיו:

My Facebook
> פורסם ב-04/10/2011

מי אמר הומו
> פורסם ב-25/07/2011