גלעד שליט ותרבות "הקדושים"



 

פורסם ב-ynet

אוקטובר 2011

 

כשחיילי צה"ל נחטפים המוזות לא שותקות. מי לא גזר קופון במהלך חמש השנים הארוכות מדי? זמרים, מפיקים, עורכים, יחצנ"ים, מטפלים, ידעונים, אומנים פלסטיים, פוליטיקאים מתחילים ומעצבי דעת קהל מטעם עצמם. רשימה חלקית בלבד. כל עוד גלעד היה בשבי עוד אפשר היה לבלוע גם אם בקושי רב ותוך סתימת אף, חלק מהביטויים הוולגאריים ורדופי הפרסום העצמי המופגן והמוחצן של מחוללי המחוות היצירתיות. אלא שכעת עם חזרתו הצפויה של גלעד, נדמה שנפרצו באמת כל הגבולות.

חמש שנים ארוכות ניסו ראשי המאבק להשבתו של גלעד להנחיל לנו שאנחנו הישראלים אחרים. שאצלנו אמות המוסר אחרות. ערך החיים והאדם שונים אצלנו בתכלית מאלה שבישות הרצחנית וצמאת הדם שמתקיימת מרחק קילומטרים ספורים מכאן.  לכן עלינו לשלם את המחיר הכבד של שחרור המון מרצחים. כי כך מצופה בחברה מלוכדת וערבה.

אם כך הדבר מדוע אנחנו מתאמצים כל כך להידמות לאויבנו ומאמצים מהם סממנים של "תרבות קדושים" נחותה? המושג "הבן של כולנו"  קיבל כאן בסיוע מיטב הקופירייטרים משמעות משיחית מסוכנת לעתידה של החברה הישראלית. זה לא המקרה של גלעד שנהיה לסמל. זה הסמל, החולצה, הסרט הצהוב, התמונה בפייסבוק, השיר שהולחו, שהפכו לפטיש לאומי. ההתמכרות האופורית לסיסמאות ולסמלים פיזיים הם שגם הביאו לעולם מופעי בידור ציניים להמונים ששיאם היה "שעה בחדר המבודד". מי שעלה לרגל בימים האחרונים לבית משפחת שליט כדי להצטלם למזכרת עם נועם האב, לא באמת התעניין במשפחה ובכאבה כי אם בנועם ואביבה שליט הסלבס. השם החם. נועם ואביבה ויתר בני המשפחה הפכו כאן מותג על. כמו גם מצפה הילה עצמו. יש לשער שינסקו בו בקרוב מחירי הנדל"ן או לפחות מחירי הבתים ברחוב שבו מתגוררת המשפחה. כשמדובר במותג, יש מי שיודע לזהות הזדמנויות, להתעלק ולתרגם אותם במהירות שיא לצרכיו. כי זו דרכו של מותג. הוא בר חלוף. בעוד רגע יעלם ובחיינו יגיח אחר תחתיו. כך התוודענו בשבוע האחרון לצוותי טלוויזיה מורעבים שאורבים לכל תנועה חשודה בבית המשפחה, משל היו בית משפחתה של בר רפאלי. מומחים, פרשנים ויועצים צמאי תשומת לב, התפייטו במציצנות על הצפוי לבני המשפחה לאחר חזרתו של גלעד. ומי שלא שבע, יוכל להתבשם כעת בשיר חדש שיצא אך אתמול לרדיו והולחן במיוחד לרגל חזרתו של גלעד.

 

אם היינו באמת "שונים ואחרים" כל כך כמו שאנחנו רוצים להאמין, היינו מגלים איפוק ושקט ונוצרים לעת עתה את המקלדות, קלידי הפסנתר, ואורות המצלמה. גלעד לא שוחרר במבצע הרואי ללא נפגעים, והעסקה שנחתמה היא קשה, כואבת ומרה. יש יותר מדי נפשות פגועות שחיות ביננו ומראה האסירים המשתחררים הוא בעבורן, עינויי וסבל נורא. לו מן הטעם הזה היה צריך להנמיך את הטונים.

 אם החברה הישראלית עשתה את מה  שהיתה צריכה לעשות, הרי שאין דבר משמח או מרגש בכל העניין. מדובר במובן מאליו. לכן לפני שממהרים לשגר שירים לרדיו ראוי שנראה קודם את גלעד נוחת על אדמת ישראל. איש הרי לא יודע מה מצבו. גם בני משפחתו לא יודעים. אפשר רק להתפלל בשבילם בחמלה.

משפחת שליט סבלה מספיק, ראוי שנכבד אותה ונניח לה, אך בעיקר לגלעד. הוא אולי "הבן של כולנו", אבל לא מפעל או רכוש לאומי. צריך כבר עכשיו לעצור את המוחות היצירתיים הקודחים. חיסכו מאיתנו את התקליטור עם השירים שגלעד התגעגע אליהם בשבי, אין לנו צורך גם בספר המתכונים שעליהם גלעד חלם. אנחנו גם לא רוצים בכתבות שער חטטניות, מציצניות וחודרניות לתוך קרביהם של בני משפחת שליט. אנחנו רוצים בטובתה של משפחת שליט ובחוסנה של החברה הישראלית המקדשת אנשים באשר הם בני אדם. לא מותגים, לא שהידים, לא גיבורי על.

 

הוספת תגובה:



 
 

המלצות של זיו:

My Facebook
> פורסם ב-04/10/2011

מי אמר הומו
> פורסם ב-25/07/2011